1. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום בראשון לציון, כב' השופט ארז יקואל, מיום 19.12.11
, בת"פ 19286-07-11 ,לפיו הורשע המערער בעקבות הודייתו בעבירה של חבלה חמורה בניגוד לסעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
"החוק"), ונידון ל- 16 חודשי מאסר בפועל (לרבות הפעלת מאסר על תנאי של 6 חודשים), 9 חודשי מאסר ע"ת בתנאים המפורטים בגזר הדין ולתשלום פיצוי למתלונן בסכום של 10,000 ש"ח.
הערעור מכוון כלפי חומרת עונש המאסר בפועל.
2. עפ"י עובדות כתב האישום, ביום 09.07.11, בסמוך לחצות, בראשון לציון, ישב המערער עם חבריו, צרך עמם משקאות אלכוהוליים והחבורה האזינה למוזיקה בעוצמה גבוהה. המתלונן ניגש אליהם וביקש להנמיך את עוצמת המוזיקה, המערער וחבריו נענו לבקשתו, אך לאחר מספר דקות שוב הגבירו את עוצמתה. המתלונן שוב ניגש אליהם וביקש להנמיך את עוצמת המוזיקה ובקשתו נענתה. בהמשך שוב הגבירו המערער וחבריו את עוצמת המוזיקה ושוב פנה אליהם המתלונן, אך הפעם הם סירבו לבקשתו בציינם כי הם רשאים להרעיש עד חצות. המתלונן ניגש לרמקולים, התכופף בכדי להנמיך את עוצמת המוזיקה, ואחר כך התרומם, אחז בידו של המערער ומשך אותו. המערער, בתגובה, הכה את המתלונן במכת אגרוף באפו, וכתוצאה מהמכה נפל המתלונן ארצה, ראשו נחבט ונגרמו לו שברים רבים בעצמות האף והמטומה קרקפתית.
גזר הדין:
3. בימ"ש קמא סקר את מעשי המערער, את ההליכים שהתנהלו בפניו, ואת טיעוני הצדדים לעונש.
4. בימ"ש קמא הביא את האמור בתסקיר שהוגש בעניינו של המערער, שלא המליץ המלצה טיפולית. קצין המבחן תאר רקע חיים קשה של המערער, שנמצא בקשר זוגי, ולבני הזוג יש תינוקת שמצבה הרפואי מצריך טיפול והשגחה צמודים ומצבם הכלכלי קשה. בסמוך לעלייתו ארצה המערער החל להשתמש בסמים קשים ולהסתבך בפלילים. הוא מתקשה לגלות אמפתיה כלפי המתלונן ונוטה לצמצם את הפגיעה בו.
לטענת המערער הוא פעל מתוך הגנה עצמית ודחף רגעי, לאחר שחש מאוים מהמתלונן וממעשיו. למרות שהיה תחת השפעת אלכוהול בעת המעשה שלל המערער השפעה שלילית של אלכוהול על התנהגותו ואיבוד שליטה בעת ביצוע העבירה. התרשמות גורמי הטיפול היא שהמערער גילה רמת מודעות נמוכה למצבו ההתמכרותי, מסר מידע מגמתי תוך טשטוש וצמצום הבעייתיות הקיימת בדפוסי התנהגותו, בפרט בתחום ההתמכרות, שלל צריכת סמים מסוכנים מזה תקופה ממושכת ולא ביטא נזקקות לטיפול בהתמכרותו לאלכוהול ובדפוסי התנהגותו האלימים. הוא ביטא מוטיבציה חיצונית לקבל טיפול במטרה להקל במצבו המשפטי.
בסיכום התסקיר נכתב כי המערער סבל וסובל מקשיים משמעותיים בתחומים שונים בחייו, ובהם התמכרות לחומרים פסיכו-אקטיביים, דפוסי התנהגותו אלימים, יש לו קושי בלקיחת אחריות על התנהגותו האלימה ומנהל אורח חיים לא יציב.
5. בימ"ש קמא עמד על חומרת העבירה, המהווה נסיבה לחומרה, שבגינה מצווים בתי המשפט להטיל ענישה מחמירה בעבירות אלימות כלפי גוף.
עוד לחומרה ציין בימ"ש קמא את עברו הפלילי הרלוונטי של המערער, ביצוע העבירה בהיותו במהלך ריצוי עבודות שירות, וכשמאסר מותנה תלוי ועומד נגדו. בכל אלה לא היה כדי להרתיע את המערער, על אף הטיפול שעבר בעברו ולא נתן מענה לאלימות ממנה הוא סובל.
6. בימ"ש קמא עמד על כך שהמערער זקוק לטיפול בהתמכרותו לאלכוהול, מצב שמסבכו כל העת, אך הוא בחר שלא לקבלו. המערער אינו מפנים נזקקות זו, מפחית מחומרת מעשיו, לא מגלה אמפתיה למתלונן, למרות הפגיעות הקשות שגרם לו, ומביע נכונות מילולית בלבד לטיפול. מסוכנותו של המערער בעת שכרות ברורה, מיידית ואינה מטופלת , והיא מחייבת את העדפת האינטרס הציבורי והרחקת המערער לתקופה ממושכת מהציבור. גם בדבריו בפניו מצא ביהמ"ש כי המערער אינו שולט במעשיו, שכן הוא אמר שהמכות יצאו לו "באופן אוטומטי".
7. בימ"ש קמא זקף לקולת העונש את התיקון בכתב האישום, את הודייתו ומצבו המשפחתי והכלכלי של המערער ואת נסיבות המעשה.
8. בימ"ש קמא דחה את הטענה בדבר אכיפה בררנית, לאחר שמצא כי בנסיבות המתוארות מעשיו של המתלונן זניחים לעומת מעשיו של המערער, מה גם שהיקף התערבותו של ביהמ"ש בהיבט זה צר ביותר.
בימ"ש קמא דחה את הגישה המנתקת בין צריכת אלכוהול לבין התנהלותו האלימה של המערער.
9. בימ"ש קמא הדגיש שוב בסיפא גזר הדין את חומרת העבירה, בצידה עונש מרבי של 7 שנות מאסר, ואת היותה נפוצה ומסוכנת לציבור וקבע כי יש להרתיע מביצוע העבירה וכי על ביהמ"ש להגן על קורבנות העבירה מפני אלה החוזרים ומבצעים עבירות אלימות.
נימוקי הערעור:
1. בימ"ש קמא לא התחשב בנסיבות ביצוע המעשה, כאשר המתלונן נכנס לבית בו ישבו המערער וחבריו, תוך הסגת גבולם. המערער הגיב לסיטואציה שאותה לא יזם אלא הגיב לאלימות ראשונית שהופגנה כלפיו ע"י המתלונן. התנהגותו היתה תולדה של תגובה, הוא הגיב במכת אגרוף אחת ויחידה ולא במספר מכות על פני מספר דקות ממושכות ולכן יש להענישו בגין תגובתו האלימה ולא בגין יוזמה אלימה.
2. בימ"ש קמא שגה בהתייחסותו לעבירה כעבירה יזומה, מתוכננת ומגובשת, וכאשר קבע כי יתר הפרמטרים (תסקיר, עבר פלילי וכו') רק מחמירים את ההתייחסות כלפי המערער.
3. למרות שהתסקיר היה ברובו שלילי, צוינו בו גם פרמטרים חיובים: